×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אוהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה:
כיצד, כזית מן המת מונח לאויר ובצידו כלים, כגון מחטין וצינורות וכיוצא בהן, ואינן נוגעין בטומאה, אם האהיל עליהן אוהל שיש בו טפח על טפח והיה גבוה מעל הארץ טפח, הרי זה הביאא את הטומאה לכלים, וטמאיןב. היו כלים אחרים על גבי אוהל זה שיש בו טפח על טפח, הרי הן טהורים, מפני שהאוהל חוצץ בינם ובין הטומאה:
הנה למדת שכשם שהאוהל מטמא כל שתחתיו כךג מציל כל שחוצה לו, וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו. וכן, אם היתה הטומאה על גביו וכלים תחתיו, הכלים טהורים, שהאוהל חוצץ בפני הטומאה:
היה האוהל פחות מרום טפח, או פחות מטפח על טפח, אף על פי שהוא גבוה כמה טפחים, הכלים שבצד הטומאה טהורים, וכלים שלמעלה מן אוהל זה, כל שכנגד הטומאה טמא, מפני שהאהילו על הטומאה ואין שם אוהל לחוץ בפני הטומאה:
וכן, אם היתה טומאה על גבי אוהל זה וכלים תחתיו, כל שכנגד הטומאה טמא, שהרי הטומאהד האהילה עליהם ואין שם אוהל שיחוץ בפני הטומאה, שכל הפחותה מרום טפח כנגיעה הוא חשוב, וטומאה שתחתיו טומאה רצוצה היא, כמו שביארנו:
במה דברים אמורים, בשלא היה האוהל אדם או כלים, אבל אדם או כלים שנעשו אוהל על הטומאה, בין שהיו הם עצמם אוהל בין שהיו עמודי האוהל, אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר, הרי אלו מביאין את הטומאה ואינן חוצצין בפני הטומאה:
כיצד, לוח שהיה מונח על גבי ארבעה בני אדם, או על גבי ארבעה כלים, אפילו כלי אבנים וכיוצא בהן מכלים שאין למינן טומאה, ואין צריך לומר אם היה מונח על ארבעה שפודים או ארבעה קנים שגבוהין טפח, והיתה טומאה וכלים תחתיו, הכלים טמאים. ואם היו כלים על גביו, אפילו שלא כנגד הטומאה, טמאים. ואם היתה טומאה על גבי הלוח וכלים תחתיו, כל כלים שתחת הלוח טמאים:
אבל אם היה הלוח מונח על גבי ארבעהו אבנים, או על גבי בהמה וחיה, והיתה טומאה תחתיו, הרי הכלים שעל גביו טהורים.
A covering that is a square, a handbreadth by a handbreadth and a handbreadth high brings ritual impurity and intervenes between ritual impurity according to Scriptural Law. For an ohel is given that distinction only when it is a handbreadth by a handbreadth and a handbreadth high or more.
What is implied? There was an olive-sized portion of a corpse lying with open space above it and implements (keilim), e.g., needles and spits, were at its side, without touching it. If one covered the portion of the corpse and the implements with an ohel that was a handbreadth by a handbreadth and was more than a handbreadth above the ground, the covering conveys impurity to the implements and renders them impure.
If there were other implements on top of this ohel that was a handbreadth by a handbreadth, they are pure, because the ohel intervenes between them and the impurity. Thus we have learnt that just as an ohel imparts impurity to everything that is under it, it preserves the purity of anything outside it, and intervenes between the impurity and the implements that are on top of it. Similarly, if the impurity was above the ohel and the implements were below it, the implements are pure, because the ohel intervenes in the face of impurity.
If the ohel was less than a handbreadth high or less than a handbreadth by a handbreadth, even if it was several handbreadths high, the implements that are next to the impurity are pure. Any of the implements that are above this ohel and are directly above the impurity are impure. The rationale is that they were positioned over the impurity and there was no ohel intervening in the face of the impurity. Similarly, if there was impurity above this ohel and implements beneath it, any implements that are directly beneath the impurity are impure, for the impurity was hanging over them and there is no ohel intervening in the face of the impurity. The rationale is that whenever there is less than a handbreadth of open space, it is considered as touching and the impurity under it is considered as "flush,⁠" as we explained.
When does the above apply? When the ohel was not a person or an implement. If, however, a person or an implement serves as an ohel over the impurity, whether they were the covering itself or the support for the covering, even if the implements were such that themselves do not contract impurity, they convey impurity and do not intervene in the face of impurity.
What is implied? If there was a board placed upon four men or on four implements, even stone implements or the like that do not contract impurity or, needless to say, if they were placed on four spits or four reeds that were a handbreadth high, and there was impurity and other implements beneath it, those implements are impure. If the implements were on top of the board, even if they were not directly above the impurity, they are impure. If there was impurity above the board and implements below it, all of the implements below the board are impure. If, however, the board was placed on four stones or on an animal or a beast and there was impurity under it, the implements on top of it are pure.
א. ב3: מביא. וכך ד (גם פ, ק).
ב. ב3: ומטמאן.
ג. בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.
ד. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ה. ב3: פחות. וכך ד (גם פ, ק). וכך היה גם בא׳, ותוקן כבפנים.
ו. ד (גם פ, ק): ארבע. אך במשנה אהלות ו, א בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראחדושי ר' חיים הלויעודהכל
טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע עַל רוּם טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה דִּין תּוֹרָה. שֶׁאֵין קָרוּי אֹהֶל אֶלָּא טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח אוֹ יֶתֶר עַל זֶה. כֵּיצַד. כְּזַיִת מִן הַמֵּת מֻנָּח לַאֲוִיר וּבְצִדּוֹ כֵּלִים כְּגוֹן מְחָטִין וְצִנּוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵינָן נוֹגְעִים בְּטֻמְאָה. אִם הֶאֱהִיל עֲלֵיהֶן אֹהֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח וְהָיָה גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח הֲרֵי זֶה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים וּטְמֵאִין. הָיוּ כֵּלִים אֲחֵרִים עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַטֻּמְאָה. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאֹהֶל מְטַמֵּא כׇּל שֶׁתַּחְתָּיו מַצִּיל כׇּל שֶׁחוּצָה לוֹ וְחוֹצֵץ בֵּין הַטֻּמְאָה וּבֵין כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבָּיו וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְהוֹרִין. שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. הָיָה הָאֹהֶל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח אוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח עַל טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ כַּמָּה טְפָחִים הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַטֻּמְאָה טְהוֹרִים וְכֵלִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵאֹהֶל זֶה כׇּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַטֻּמְאָה וְאֵין שָׁם אֹהֶל לָחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה וְכֵלִים תַּחְתָּיו כׇּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילָה עֲלֵיהֶן וְאֵין שָׁם אֹהֶל שֶׁיָּחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁכׇּל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח כִּנְגִיעָה הוּא חָשׁוּב. וְטֻמְאָה שֶׁתַּחְתָּיו טֻמְאָה רְצוּצָה הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה הָאֹהֶל אָדָם אוֹ כֵּלִים. אֲבָל אָדָם אוֹ כֵּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן עַצְמָן אֹהֶל בֵּין שֶׁהָיוּ עַמּוּדֵי הָאֹהֶל אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כׇּל עִקָּר הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. לוּחַ שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה כֵּלִים אֲפִלּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵין לְמִינָן טֻמְאָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מֻנָּח עַל אַרְבָּעָה שִׁפּוּדִין אוֹ אַרְבָּעָה קָנִים שֶׁגְּבוֹהִין טֶפַח. וְהָיְתָה טֻמְאָה וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְמֵאִים. וְאִם הָיוּ כֵּלִים עַל גַּבָּיו אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טְמֵאִים. וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי לוּחַ וְכֵלִים תַּחְתָּיו כׇּל כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַלּוּחַ טְמֵאִין. אֲבָל אִם הַלּוּחַ הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבַּע אֲבָנִים אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְחַיָּה. וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין:
טפח על טפח מרובע וכו׳ – א״א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל״כ הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת.
טפח על טפח וכו׳ – משנה פ״ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (דף י״ט ע״ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל:
כתב הראב״ד: א״א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו׳. וי״ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ״ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי:
היה האהל פחות מרום וכו׳ – בפ״ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי.
בד״א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו׳ – בפ״ו דאהלות:
טפח על טפח וכו׳. במשנה פ״ג דאהלות ביארו דבעינן שיהא ביציאתו טפח שהרי אמרו כיצד ביב שהוא קמור וכו׳ והיינו כדי שיהא חוצץ דכיון דיש ביציאתו פותח טפח ודרכה של טומאה לצאת אמטו להכי חוצץ וביארו רבינו לקמן פ״כ הל׳ ז׳:
טפח על טפח וכו׳. עיין השגות וכ״מ והראב״ד לשטתו פ״ז מהל׳ טומאת מת ה״ד ועיין מ״ש ודוק. מיהו מלשון רבנו משמע דכל שיש במקום אחד טפח על טפח ברום טפח ה״ז מביא טומאה על כל מה שתחתיו אפי׳ על מקום שנתמעט מחלל טפח והבן זה.
ומ״ש רבנו כיצד וכו׳ עיין מ״ש בקונטרס תורת האהל ס״ט.
טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דבר תורה שאין קרוי אהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה עכ״ל. ובהשגות ז״ל א״א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל״כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת עכ״ל, ועיין בכסף משנה שהביא לשון הרמב״ם בפי״ב הל״ו שם גבי ארונות של עץ שכתב אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ, וכן לעיל בפ״ז גבי קבר היתה הטומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, שזה מורה דגם דעת הרמב״ם כדעת הראב״ד דחלל טפח פנוי בעינן, עכ״ד.
והנה הזכיר הראב״ד טעמא משום דהויא טומאה רצוצה, לא כתב בפשיטות משום דכיון דהטומאה ממעטת את הטפח על טפח א״כ הרי אין כאן אהל טפח ואינו מביא ואינו חוצץ, אלא משום דבאמת אע״פ שהטומאה ממעטת את החלל טפח, מ״מ האהל אינו מתבטל, ודין אהל טפח עליו, וכדתנן פט״ו דאהלות בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה או גל של צרורות אפילו כגלו של עכן ואפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ומבואר בסוגיא דסוכה דף ד׳ [ע״א] דהכל תלוי בביטולו, הרי דבלא ביטלו המילוי שבו אינו ממעט את האהל, והוי אהל גמור להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, ולהדיא תנן שם בית שהוא מלא תבן וכו׳ כלים שבפנים אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים, משום דאינן ממעטין ואינו חוצצין הואיל ולא ביטלן, וע״כ חשוב אהל גמור להביא את הטומאה, והכא הא הטומאה ממעטת את החלל טפח בכל גווני ואפילו בלא ביטלה להטומאה שם, אשר ע״כ כתב הראב״ד דזהו משום דין דטומאה רצוצה, ור״ל דאע״ג דיש כאן דין אהל, מ״מ אינו מביא ואינו חוצץ משום ההילכתא דטומאה רצוצה בוקעת, ולענין לאשוויי׳ רצוצה אפילו בלא ביטלה מ״מ כיון דמלא טומאה שפיר הוי רצוצה, ובזה בודאי מחלקינן, דבמלא טומאה הטומאה גופא נעשית רצוצה על ידי זה שהאהל מלא טומאה, משא״כ בשאר דברים כגון עפר וצרורות וכדומה, דלא הוי האהל מלא טומאה, ע״כ בלא ביטלן דיש עליו דין אהל לא הויא רצוצה.
ולפי זה הא י״ל, דבאמת דעת הרמב״ם דטפח על טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה גם כשהטומאה ממעטת את החלל טפח, והא דכתב הרמב״ם בפ״ז ובפי״ב שם דבעינן חלל טפח מלבד הטומאה, היינו משום דהתם הא איירי לענין דין קבר, דנאמרה בו ההלכה דדוקא קבר סתום הוא שמטמא, ותניא בב״ב דף י״ב [ע״א] דאפילו בסתמו כולו כל שלא פרץ את פצימיו אינו מטמא, הרי דבעינן דוקא סתום ומבוטל מתורת פתח, וא״כ הרי ממילא דגם הטומאה חייל עלה דין ביטלה לגבי אהל זה, ובכה״ג ודאי דהטומאה ממעטת, כיון דממעטת את עיקר דין אהל, אבל הכא דמיירי בלא ביטלה להטומאה שם, דעצם האהל לא נתמעט, בזה י״ל דדעת הרמב״ם כמו שכתב הכא בסתמא דאף אם הטומאה ממעטת מ״מ ג״כ מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, כל שיש כאן אהל טפח על טפח.
וי״ל דהרמב״ם והראב״ד לטעמייהו אזלי, דהנה בפט״ז מהל׳ טומאת מת הל״ו כתב הרמב״ם ז״ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ״ל, והראב״ד חולק שם על זה וס״ל דאין רצוצה אלא טמונה, וכל שיש לה אויר טפח אף שאינה תחת אהל לא הויא רצוצה, הרי דלדעת הרמב״ם כל דין רצוצה מיתלא תלי באהל, דכל שהיא תחת אהל אינה רצוצה, ובליתא לאהל הויא רצוצה, ולדעת הראב״ד דין רצוצה תלוי רק בחלל טפח פנוי, ואין תלוי כלל באם היא תחת אהל אם לא, ולפי זה הא דכתב הראב״ד הכא, דאף אם עצם האהל לא נתמעט מחלל טפח על טפח, מ״מ הדין רצוצה שיש בהטומאה מבטל את הבאת האהל וחציצתו, הוא רק לפי מה דסובר דעיקר דין רצוצה תלוי בחלל טפח על טפח פנוי, ואם כן הכא אע״ג דלענין דין אהלו חשוב טפח על טפח, ויש בו דין אהל כל זמן שלא ביטלה, מ״מ לענין דין רצוצה שפיר הויא רצוצה, דחלל טפח על טפח הא ליכא הכא, ולענין זה ליכא שום נפקא מינה בין ביטלה ללא ביטלה, ועל כן שפיר אתיא ההילכתא דרצוצה ומפקעת דין הבאת האהל וחציצתו, משא״כ לדעת הרמב״ם דסובר דכל דין רצוצה תלוי בדין אהל, א״כ הכא דלא ביטלה כיון דאית ביה שיעורא דטפח על טפח לענין דין אהל, א״כ ממילא לית בה דין רצוצה כלל, ועל כן שפיר ס״ל הכא דכל שיש בו טפח על טפח מביא וחוצץ אף בשהטומאה ממעטת את החלל, דהרי יש כאן אהל טפח כל זמן שלא ביטלה, ורצוצה אין כאן כיון שהיא תחת אהל.
וי״ל עוד, דאפילו בביטלה להטומאה ג״כ צריכינן לטעמא דהויא רצוצה שכתב הראב״ד, משום דבלאו הכי אין האהל מתמעט כלל ע״י הטומאה, ואע״ג דלכל מילי הרי פקע דין אהל מיניה, כיון דביטלה להטומאה שם, מ״מ לענין טומאה דין אהל טומאה עלה, משום דטומאה לא חוצצת ולא מבטלת את עצם האהל. וכן נראה מבואר מהא דפסק הראב״ד בפ״ז מהל׳ טומאת מת וז״ל שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע״פ שהטומאה ממעטת את החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום וכו׳ ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה עכ״ל, הרי דס״ל להראב״ד דקבר האמור בקרא שמטמא באהל הוא היכא שהטומאה ממעטת את החלל טפח, והרי בקבר בעינן דוקא שיהא שם אהל טפח, וכמבואר כן גם בדברי הראב״ד שהבאנו דאם אין בקבר אהל טפח אינה מטמאה במגע מצדיה, והיינו משום דלא הוי קבר רק באהל טפח, ובעל כרחך צ״ל דהיכא דהטומאה ממעטת לא פקע מיניה דין אהל טפח, ועל כן הוי קבר, והרי הגזירת הכתוב של קבר הוא בכל גווני גם בביטלו, ומה גם לפי מה שכתבנו למעלה דכל קבר חשוב ביטלו, ומ״מ חשוב אהל בכה״ג, ובעל כרחך דבעצם דין אהל של טומאה אמרינן דטומאה אינה ממעטת את האהל, וחשוב אהל טפח לגבי טומאה, והא דהטומאה ממעטת את האהל מלהביא ולחוץ בפני הטומאה, הוא משום ההילכתא דרצוצה דמפקעת דין הבאה וחציצה, וע״כ לענין קבר דלית ביה דין הבאת טומאה כלל, והוא אב הטומאה מעצמו, ולא בעינן ביה רק שם אהל טפח, שפיר ס״ל להראב״ד דחשוב קבר בשהטומאה ממעטת את האהל, כיון דההילכתא דרצוצה בוקעת לא מפקעת דין קבר, ושם אהל טפח הא איכא הכא, כיון דטומאה אינה ממעטת את עצם האהל טפח, וכמו שכתבנו. ואשר ע״כ זהו שהוצרך הראב״ד לטעמא דהויא טומאה רצוצה, משום דבלאו הכי הא איכא אהל גמור להביא ולחוץ בפני הטומאה, כיון דאין הטומאה ממעטת את עצם דין האהל טומאה שבו וכמו שנתבאר, וממילא נמצא דלדעת הראב״ד ליכא שום נפקא מינה בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דבכולהו גווני אין עצם האהל מתמעט, ורק דהדין רצוצה שבהטומאה הוא דמפקיע מינה דין הבאה וחציצה, אשר בזה לא שייך כלל הך נפקא מינה בין ביטלה ללא ביטלה.
והנה הרמב״ם חולק שם בפ״ז על הראב״ד וז״ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו׳ היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכו׳ זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין עכ״ל, הרי דדעת הרמב״ם דרק בשיש בו חלל טפח פנוי הוא דיש בו דין קבר לטמא באהל, ולא בשהטומאה ממעטת את החלל טפח. ולכאורה היה נראה לומר, דטעמו של הרמב״ם הוא, משום דסובר דהטומאה ממעטת את האהל, כיון דאיירי בביטלה להטומאה שם, ומשום דסובר דטומאה ושאר דברים שוין, וממילא דאין כאן אהל טפח על טפח, וע״כ לא הוי קבר. אכן מדסיים הרמב״ם בזה הכלל דטומאה רצוצה בוקעת, ש״מ דבעיקר הדין אהל ס״ל להרמב״ם דאין הטומאה ממעטת את האהל טפח על טפח אף בביטלה להטומאה שם, ורק משום ההילכתא דרצוצה בוקעת הוא דפקע מיניה דין קבר. ופלוגתת הרמב״ם והראב״ד נראה דהיא, דהראב״ד סובר דהך דינא דרצוצה בוקעת לא מבטל רק דין הבאה וחציצה, אבל טומאת קבר שהיא טומאה דממילא, ולית בה דין הבאת טומאה כלל, זה אינו סותר לדין בקיעה דרצוצה, וכיון דשם אהל טומאה עלה, ע״כ שפיר הוי קבר, בשהטומאה ממעטת את החלל טפח על טפח, ודעת הרמב״ם היא דדין בקיעה מפקעת גם דין קבר. וי״ל בזה בתרי טעמי, או דס״ל דהדין רצוצה מבטל גם את עצם שם אהל טומאה, וממילא דלא הוי קבר כיון דאין כאן שם אהל טומאה, או דנימא דבאמת שם אהל טומאה לא פקע, ורק דס״ל דכל טומאה שבאה מהמת הרצוצה מפקיעתה שלא תהא רק במקום המת וכנגדה ומחמת המת עצמו, וע״כ גם קבר שטומאתו היא ממילא, מ״מ ההילכתא דרצוצה בוקעת מפקיעה שלא תהא בה רק טומאת המת עצמה שבוקעת, ולא שם קבר שהוא שם טומאה בפני עצמו, וגם שהוא בכל הקבר גם שלא כנגד המת עצמו.
ועכ״פ נתבאר דגם דעת הרמב״ם דבעיקר הדין אהל אין טומאה ממעטת את השיעור טפח על טפח אף בביטלה להטומאה שם, ואך משום ההילכתא דרצוצה הוא דמתבטל הדין אהל שבו, וא״כ הרי חזינן דאע״ג דאהל מבטל את הרצוצה מ״מ היכא דהטומאה ממלאה את החלל אז אדרבה הרצוצה מבטלת את האהל, וא״כ הרי ממילא צ״ל בדעת הרמב״ם כדעת הראב״ד דהטפח על טפח צריך להיות מלבד הטומאה, ולא שייך החילוק שכתבנו בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דגם בביטלה הרי לא נתבטל הדין אהל, ורק דהדין רצוצה הוא שמבטל את האהל, שזה הדין שייך גם בלא ביטלה. אלא דמ״מ אין זה מוכרח, די״ל דגם לענין רצוצה הדין חלוק, דבביטלה להטומאה, שמדין אהלים הרי צריך להיות האהל בטל, בזה הוא דנשארת רצוצה, ומה דהוי אהל לטומאה לבד לא מהני לבטולי רצוצה, משא״כ בלא ביטלה, דהוי אהל לכל מילי, בזה שפיר נפקעת הרצוצה ע״י האהל לדעת הרמב״ם. ולפי זה שוב נוכל לומר, דהא דכתב הרמב״ם בסתמא דטפח על טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, הוא גם כשהטומאה ממעטת את החלל, משום דאיירי בלא ביטלה, ולא דמי לקבר דצריך שם טפח על טפח פנוי, משום דהתם הוי ביטלה להטומאה לגבי האהל, וכמו שנתבאר.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראחדושי ר' חיים הלויהכל
 
(ב) היתה טומאה על גביו, הרי כל הכלים שתחתיו טהורים, מפני שהאוהל חוצץ בפני הטומאה. וכלי גללים כלי אבנים כליא אדמה הבאים במידה הרי הם כאהלים ואינן ככלים, ולפיכך חוצצין בפני הטומאה:
If there was impurity on top of a board, all of the implements under it are pure, because the ohel intervenes in the face of the impurity. Implements made from animal turds, stone implements, or implements made from earth that are oversized are considered as ohalim and not as implements. Therefore, they intervene in the face of impurity.
א. ב3 (מ׳כלי׳): וכלי אבנים וכלי. וכך ד (גם פ, ק). ובמשנה אהלות שם: כלי אבנים וכלי.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו הֲרֵי כׇּל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וּכְלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה הַבָּאִים בְּמִדָּה הֲרֵי הֵם כְּאֹהָלִים וְאֵינָם כְּכֵלִים וּלְפִיכָךְ חוֹצְצִים בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה:
וכלי גללים וכלי אבנים וכו׳ – א״א אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין.
ומה שכתב: וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה – כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב״ד בדברי רבינו שכתב א״א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ״ל. וי״ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי״ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע״פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י״ג:
ואינם ככלים ולפיכך חוצצין וכו׳. נסתפקתי בהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם הוא דבר המקבל טומאה מדרבנן אי חוצץ או לא. וראיתי לתוס׳ פרק לא יחפור (דף כ׳) ד״ה ועכו״ם שכתבו דטעמא דעכו״ם חוצץ אף שהם כזבים לכל דבריהם הוא משום דמדאורייתא אינם מקבלים טומאה והר״ש בפרק י״ג מאהלות מ״ה כתב דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה חוצץ ומש״ה אית ליה דאוכל פחות מכביצה אף שהם מוכשרים חוצצים לפי שאינם מקבלים טומאה מן התורה והביא ראיה מן העכו״ם שממעט אף שהוא טמא מדרבנן ואפשר לומר דשאני עכו״ם דאינו מקבל טומאת מת ואפילו מדרבנן ואין אנו מקפידים בדבר החוצץ כי אם בדבר שמקבל טומאת מת דאיך יתכן שיהיה חוצץ והוא עצמו יקבל הטומאה. שוב ראיתי דהא ליתא דהא שתי וערב המנוגעין אינם חוצצין אף שאינם מקבלים טומאת מת אלמא דבדבר טמא אין חילוק בין דבר המקבל טומאת מת לאינו מקבל טומאת מת ואם איתא דאין חילוק בין מן התורה לדרבנן קשיא עכו״ם לשתי וערב המנוגעין דכולם אינם מקבלים טומאת מת והם טמאים מחמת דבר אחר מיהו כתב הר״ש דכל דבר הטמא מדרבנן מחמת ספק תורה אינו חוצץ כיון שודאו טמא מן התורה אבל דבר שודאו טהור מן התורה אלא שחכמים גזרו טומאה כגון עכו״ם ופחות מכביצה חוצץ בפני הטומאה וכ״כ הרשב״א בפרק לא יחפור יע״ש. ודע דלענין כלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה ואפי׳ מדרבנן אך אם מקבלים טומאה מדרבנן אינם מצילים בצמיד פתיל וכן מתבאר ממ״ש הר״ש בפרק י״ז מכלים מ׳ ט״ו יע״ש וצריך לחלק בין זו למה שכתב למעלה וצ״ע. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר לקמן פט״ו דין ג׳ ובפ״א מהלכות כלים דין ד׳):
וכלי גללים וכו׳. בדפוס מגדל עוז נמחק כל זה עד ולפי׳ חוצצין בפני הטומאה וכבר הגיהו מרן ז״ל:
ואינם ככלים וכו׳. ובמשנה למלך נסתפקתי וכו׳ ואפשר לומר דשאני עכו״ם דאינו מקבל טומאת מת אפי׳ מדרבנן וכו׳. סברא זו מפורשת בתוספתא הביאה הר״ש פי״ג דאהלות מ״ה זה הכלל א״ר יהודה כל טומאה שאינה מן המת וכו׳ ה״ז ממעטת ורבנן פליגי עליה בתוספתא והך דשתי וערב המנוגעים אתאן לרבנן דר׳ יהודה.
עוד כתב ודע דלענין כלים וכו׳. וכן מבואר ג״כ בתוספתא פ׳ מחט וטבעת דכלי זכוכית אינו חוצץ בצמיד פתיל אע״ג דהוה דבר המקבל טומאה מדבריהם עיין בתוס׳ מס׳ שבת דף ט״ז ד״ה לא מיטמא מגבן שהביאו תוספתא זו ועיין במ״ש שם. ולפ״ז לא על הר״ש תלונתו של המל״מ דגם בתוספתא יש סתירה זו דבהך תוספתא דפ׳ לא יחפור הנ״ל מבואר דעכו״ם חוצץ ובהך תוספתא דידן דכלי זכוכית איננו מציל בצמיד פתיל הגם דהתוספתא יש לאוקים בעכו״ם פחות מבן תשע שנים דאינו מטמא כלל עיין פ״ג מהל׳ משכב ומושב ה״י אמנם לדרך התוס׳ פ׳ לא יחפור יש לחלק דס״ל דמה שהטומאה יוצאת מחדר לחדר דרך חלונות טפח הו״ל מדבריהם וכן משמע קצת בדברי רבנו לקמן פי״ד הילכך לענין צמיד פתיל דאורייתא נהי דכלי זכוכית מציל שלא יהיה טמא מדאורייתא הואיל דכלי זכוכית טהורים מדאורייתא ואין שורפין מה שבתוכו מ״מ מתטמא מה שבתוכו מדבריהם כיון דכלי זכוכית טמא מדבריהם ותולין עליו. משא״כ בעכו״ם שסתם החלון כיון דטהור מדאורייתא חוצץ בפני טומאה מדבריהם דבתרתי מדבריהם לא גזרו. ובביאור דברי רבנו עיין מ״ש לקמן פי״ז ה״ה ופי״ט.
וכלי גללים וכו׳. עיין השגות ובכ״מ. ובדפוס וינציא ישן ליתא האי בבא וכן מסתבר דאין כאן מקומה אלא לקמן פי״ג הן אמת דאפי׳ לפי נוסח הכ״מ יש חילוק בין כלי עץ הבא במדה ובין כלי גללים וכיוצא הבאין במדה דיש כלי עץ הבאין במדה שהן טמאין והן חמש כלים דלקמן פ״ג מהל׳ כלים ה״ב והוא הדין לאינך כלי עץ כל שידוע שהן מתטלטלין אע״ג שמחזיקין מ׳ סאה. מיהו נראה דבכה״ג כל שמתטלטל אפי׳ בכלי גללים אין נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה דחשיב עמוד ונעשה (מלאכתו) [מלאכתנו] וכמ״ש פי״ט מהל׳ טומאת מת ה״א דמשום האי טעמא כלי גללים אינן נעשין עמודי האהל דלא חשיב אהל קבוע דאומרים עמוד ונעשה מלאכתו והוי אהל להחמיר מדברי סופרים להביא הטומאה ואינו חוצץ. הילכך תמהתי על הראב״ד פי״ג מהל׳ טו״מ ה״ד דסבירא ליה כלי אבנים חוצצין בחורים שבין בית ועלייה ובין בית לבית בחלונות דזה אינו דודאי כל כלי אפי׳ דבר שאינו מקבל טומאה עתיד לפנותן והרי קי״ל פט״ו מהל׳ טו״מ ה״ד אף בכלי חרס מגבו דוקא בנקוב ומאיס וכדמסיק הש״ס בב״ב דף כ׳ עיי״ש. ועיין בפירוש המשנה לרבנו פ״ח דאהלות מ״ג שמתנאי הדברים החוצצין שאין דעתו לפנותו ואין הפרש בין דברים החוצצין בחלון ובין מעמידי האהל דהכל משום חד טעמא דכיון שעומד לפנות איננו אהל קבוע.
ומה שנ״ל נכון דהגהה זו משובשת וכן צ״ל וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי עץ הבא במדה ור״ל דבכלי גללים ואבנים ואדמה נעשו אהלים אפי׳ אין באין במדה אם כפאן על פיהן עיין פכ״א מהל׳ טומאת מת ה״א וה״ב ודוק ועיין מ״ש פי״ג מהל׳ טו״מ ה״ג.
ולענין שנסתפק המל״מ אם דבר שהוא טמא מדברי סופרים חוצץ עיין חלק א׳ ועיין מ״ש פי״ט מהל׳ טומאת מת בקונטרס תורת האהל סי״ג דאינו חוצץ.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
 
(ג) נסר שהוא נתון על פי תנור חדש, ועודף מכל צדדיו בפותח טפח, והיתה טומאה תחת הנסר, כלים שעל גביו טהורים. טומאה על גביו, כל הכליםא שתחתיו טהורים, מפני שתנור חדש אינו ככלים לענין זה. ואם היה ישן, הכל טמא:
The following laws apply when a board was placed on top of a new oven and it protrudes beyond the oven on either side for more than a handbreadth. If there was impurity below the board, implements that are on top of it are pure. If there was impurity on top of it, the implements below it are pure. The rationale is that a new oven is not considered as a k'li in this context. If the oven was old, everything is impure.
א. ד (מ׳כל׳): כלים. אך לעיל בהל׳ ב׳ כבפנים.
משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר חָדָשׁ וְעוֹדֵף מִכׇּל צְדָדָיו בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַנֶּסֶר כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁתַּנּוּר חָדָשׁ אֵינוֹ כְּכֵלִים לְעִנְיָן זֶה. וְאִם הָיָה יָשָׁן הַכֹּל טָמֵא:
נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו׳ – בפי״ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים:
טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים. בדפוס מגדל עוז נמחק כל זה ומרן ז״ל הגיהו ובאמת כן הוא לשון המשנה רפי״ב דאהלות ועיקר הדין דתנור וכו׳ ביארו רבינו פט״ו דהל׳ כלים:
משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ד) נסר שהוא נתון על פי שני תנורים, אפילו ישנים, ועודף מחוצה לתנור זה ומחוצה לתנור זה, והיתה טומאה תחתיו בין שני התנורים, ביניהן בלבד טמא, אבל כלים שתחת שתי הקצוות שחוצה לתנורים טהורים, שהרי הן כשני אהלים זה בצד זה:
וכן, נסר שהוא נתון על פי התנור, אפילו ישן, ויוצא מזה טפח ומזה טפח, אבל לא מן הצדדין, וטומאה בצד זה, כלים שבצד השני טהורים:
When a board was placed over two ovens, even if they are old, and it protrudes beyond each oven and there is impurity below it, between the two ovens, only the space between them is impure. Keilim that are beneath the two ends that are beyond the ovens are pure, for the area beneath the ends and that beneath the ovens are considered as two tents, one next to the other.
Similarly, if a board was placed over an oven, even an old one, and it protruded a handbreadth at both ends, but not from the sides, should there be impurity under one end, keilim under the other end are not considered as impure.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַּנּוּרִים אֲפִלּוּ יְשָׁנִים וְעוֹדֵף מִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וּמִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו בֵּין שְׁנֵי הַתַּנּוּרִים בֵּינֵיהֶן בִּלְבַד טָמֵא. אֲבָל כֵּלִים שֶׁתַּחַת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת שֶׁחוּצָה לַתַּנּוּרִים טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֵן כִּשְׁנֵי אֹהָלִים זֶה בְּצַד זֶה. וְכֵן נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר אֲפִלּוּ יָשָׁן וְיוֹצֵא מִזֶּה טֶפַח וּמִזֶּה טֶפַח אֲבָל לֹא מִן הַצְּדָדִין וְטֻמְאָה בְּצַד זֶה כֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין:
אבל כלים שתחת שתי הקצוות וכו׳ שהרי כו׳ – א״א אין הטעם הזה מספיק והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו מעתה הכל תחת אהל אחד הוא והוא מוסיף וגורע ומסבב את הענינים לפנים אחרים ולשון המשנה נתון על שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים משמע שהתנורים עצמן טמאים. ובתוספתא ר״י בן נורי מטהר בתנור אלמא תנא קמא תנורים עצמן מטמא וכ״ש כלים שתחת הנסר מכל צדדיו ובתוספתא נתון על שני תנורים ישנים וחדש באמצע וכו׳ והאי מילתא יתירא אשמעינן סיפא דלא שדינן האי נסר לתנור חדש לטהר אלא הכל טמא.
נסר שהוא נתון ע״פ שני תנורים וכו׳ – נראה שזהו פי׳ מה ששנינו שם נתון ע״פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב״ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו׳ א״א אין הטעם הזה מספיק וכו׳. מ״ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י״ב דאהלות נסר שהוא נתון ע״פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו׳ ובישן טמא וכו׳ נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר״י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ״ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו׳ בא להכריע שאין הדבר כמ״ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ״ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק:
וכן נסר שהוא וכו׳ – גם זה שם:
נסר שהוא נתון וכו׳. עמ״ש הראב״ד ומרן ז״ל צדד להליץ בעד רבינו עיין להמבי״ט ז״ל בקרית ספר:
אבל כלים שתחת שתי הקצוות וכו׳. עיין השגות וכ״מ. ואני תמה דהא דברי רבנו מוכרחין דאי ס״ד דבנתון ע״פ שני תנורים ישנים והטומאה ביניהן אף התנורים עצמן טמאין שהטומאה נכנסת לתוכה ע״י אהל הנסר א״כ מאי האי דתנן פי״ב דאהלות מ״ג נסר שהוא נתון ע״פ תנור ישן ויצא מזה טפח וכו׳ כלים שבצד השני טהורין דכיון שנטמא התנור ע״י אהל מתוכו הו״ל כלי טמא שאינו חוצץ ולמה לא תעבור הטומאה לצד השני ובהכרח מוכח דהתנור הוא מפסיק והוא טהור שאין כלי חרס מטמא מגבו ואין הטומאה נכנסת לתוכו כלל וא״כ ודאי ה״ה אם נתון ע״ג שני תנורים ישנים וכמ״ש רבנו.
ומה שהביא הראב״ד ראייה מדנקיט בתוספתא ר׳ יוחנן בן נורי מטהר בתנור אין זה הכרע דה״ק דאע״ג דמודה ריב״נ בנסר נתון ע״ג שאר כלים דאין הנסר חוצץ הואיל שעומד ע״ג כלים דאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו כמ״ש בפרקין ה״ב מ״מ סובר דתנור חשיב כדבר קבוע ואינו ככלי לענין זה. וכן הא דנקיט בסיפא דתוספתא בנתון ע״פ תנור חדש וישן או שני ישנים וחדש באמצע קמ״ל אע״ג שהיה יכול לעמוד ע״ג החדש אפי׳ ניטל הישן מ״מ מחמת שגם הישן נעשה מעמיד האהל ה״ז טמא דאינו חוצץ ואין ראייה מזה שיהיה התנור ישן עצמו טמא וכן לשון המשנה הן טמאין לא מכרעא די״ל ה״ק הם כלים שביניהן טמאים. ותו דאפי׳ תימא דמתני׳ מתפרשא דהתנורים טמאין כדמפרש הראב״ד אתאן לר׳ יוסי דפליג את״ק במ״ג הנ״ל והוי ליה סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם אלא כת״ק דר׳ יוסי וזה ברור.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
 
(ה) אדם שנשא כלי, כגון מרדעא וכיוצא בו, והאהיל צד הכלי האחד על הטומאה, אם היה בהיקפו טפח, אף על פי שאין ברוחבו אלא רוחב אצבע ושלישב, הרי זה מטמא את הנושא ומביא לו טומאה מדבריהם. גזרו על שיש בהיקפו טפח משום שיש ברוחבו טפח. אבל אינו מביא את הטומאה לכלים שתחתיו, ולשאר אדם שיאהיל עליהן ועל הטומאה, עד שיהיה בו רוחב טפח:
The following laws apply when a person carries a k'li, e.g., a plow or the like, and one side of the k'li hung over impurity. If the circumference of the k'li was a handbreadth, even though its width was only a finger breadth and a third, it imparts impurity to the person carrying it. Impurity is conveyed to him according to Rabbinic Law, for our Sages decreed impurity for a k'li whose circumference is a handbreadth as a safeguard lest one be lenient when there is one whose width is a handbreadth. It does not, however, convey impurity to keilim that are below it or other people over which it hangs unless its width is a handbreadth.
א. ד: מרדעת. אך במשנה אהלות טז, א בכ״י שהוגה מכ״י רבנו כבפנים.
ב. ד (מ׳אצבע׳): אצבעו שליש. שיבוש מגוחך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
אָדָם שֶׁנָּשָׂא כְּלִי כְּגוֹן מִרְדַּעַת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶאֱהִיל צַד הַכְּלִי הָאֶחָד עַל הַטֻּמְאָה אִם הָיָה בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ אֶלָּא רֹחַב אֶצְבָּעוֹ שְׁלִישׁ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַנּוֹשֵׂא וּמֵבִיא לוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁגָּזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ טֶפַח. אֲבָל אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו וְלִשְׁאָר אָדָם שֶׁיַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן וְעַל הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רֹחַב טֶפַח:
אדם שנשא כלים וכו׳ – ריש פרק ט״ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים.
ומה שכתב: גזרו על שהיקפו טפח וכו׳ – בפירקא קמא דשבת (דף י״ז):
אדם שנשא כלי וכו׳. עיין בדברי רבינו והשגת הראב״ד ז״ל פ״ז דהל׳ נזירות הל׳ ח׳ והתוס׳ יו״ט פט״ז דאהלות:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ו) ארונות של עץ שמניחין בהן המת אינן כקבר, אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח, חוצץ, והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח, גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין, ושיהיה המהלך על גבי הארון כנוגע במת או בקבר:
Wooden coffins in which a corpse is placed are not considered as graves. Instead, if there is a handbreadth of empty space between the covering of the coffin and corpse, the cover is considered as an intervening substance and one who stands on the cover is considered as pure according to Scriptural Law. Nevertheless, although most coffins have an empty space of a handbreadth, since there are some which do not have such space, our Sages degreed that no coffin would be considered as an intervening substance. Thus one who walks on a coffin is considered as if he touched a corpse or a grave.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
אֲרוֹנוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁמַּנִּיחִין בָּהֶן אֶת הַמֵּת אֵינָן כְּקֶבֶר (אֲבָל) אִם יֵשׁ בֵּין כִּסּוּי הָאָרוֹן וְהַמֵּת גֹּבַהּ טֶפַח חוֹצֵץ וְהָעוֹמֵד עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חֲלַל טֶפַח הוֹאִיל וְיֵשׁ שֶׁאֵין שָׁם חֲלַל טֶפַח גָּזְרוּ עַל כׇּל הָאֲרוֹנוֹת שֶׁאֵינָן חוֹצְצִין וְשֶׁיִּהְיֶה הַמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת אוֹ בַּקֶּבֶר:
ארונות של עץ וכו׳ – א״א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר״א בר׳ צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו׳ ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי״ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה.
ארונות של עץ וכו׳ – בפרק מי שמתו (דף י״ט ע״ב) א״ר אלעזר בר׳ צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ״ש בפ״ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב:
וכתב הראב״ד: א״א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו׳. אע״פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ״מ אינו כדאי פי׳ זה להטעות למי שפירש פי׳ אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג״כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ״ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם:
ומ״ש הראב״ד והתוס׳ שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות:
ארונות של עץ וכו׳. ברכות דף י״ט נתבאר דין זה דסתם ארון של עץ הוא אף דהראב״ד ז״ל לא הבין כן וכן נראין דברי התוס׳ שם ועוד כתבו שם דצ״ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא אפילו צד הריקן שבו וכו׳ ע״כ ומרן ז״ל הביא דבריהם ספ״ג דהלכות אבל ובשם הרא״ש והרמב״ן ז״ל על דברי רבינו דמשמע קצת שרבינו ג״כ ס״ל הכי ומדין זה שכתב רבינו כאן לא משמע הכי וכבר נרגש מזה בשו״ת זרע אברהם יו״ד סי׳ עיי״ש אך לענ״ד יש להתיישב בדבר שהרי מצינו לרבינו פ״כ הל׳ ז׳ שהביא דין המשנה דביב שהוא קמור ובעי שיהא פתוח מצד אחד פותח טפח כדי שתצא הטומאה:
ארונות של עץ וכו׳. עיין השגות וכ״מ. ורואה אני שדברי הראב״ד תמוהים דמ״ש שאין הנזיר מגלח אלא על גופו של מת ולא על קבר ולא על גולל ודופק וכו׳ זה אינו דודאי גולל ודופק הוא דאין הנזיר מגלח כמ״ש רבנו פ״ז מהל׳ נזירות ה״ז ודוקא גולל ודופק שאינו בבנין משא״כ קבר ממש שהוא בבנין הנזיר מגלח עליו וכמ״ש רבנו פ״ב מהל׳ טומאת מת הט״ו דקבר ממש שהוא בנוי וסתום מטמא במגע ובאהל דין תורה ומקרא מפורש או בקבר עיין פ״ו מהל׳ נזירות ה״י. ועיין פ״ג מהל׳ אבל ה״ד דכהן שנכנס לבית הקברות לוקה ולא השיג שם הראב״ד. ונראה ברור דודאי מודה הראב״ד דכהן המאהיל על קבר שהוא בנין קבוע בקרקע וסתום ה״ז לוקה דאטו יחלוק על פסוק מפורש אלא כוונתו דקבר סתום שאינו קבוע בקרקע אלא כעין ארון שהרי יכול לטלטל את הארון ממקומו דינו כגולל ודופק שאין הנזיר מגלח עליו ולא הכהן מוזהר עליו ועיקר השגתו על רבנו דלא מתוקמא בארונות של עץ דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני טומאה כמ״ש התוס׳ אלא ודאי דמיירי בארונות של אבן דכלי אבנים אין מקבלין טומאה ועיין מ״ש בדעת הראב״ד פ״ו מהל׳ טו״מ ה״ח בדין ארון שהוא חקוק בסלע.
ואולם לדעת רבנו י״ל (עיין בתוס׳ שנדחקו דטומאת גולל הוא רק בצד חיצון אבל העובי שבפנים טהור ושפיר חוצץ. גם נדחקו בד״ה רוב ארונות דאיירי שראש הארון פתוח ואינו קבר סתום איברא לדעת רבנו נראה דסובר) דכל שאינו קבוע בבנין לא חשיב קבר דבר תורה אלא דוקא טומאה שבכותל בנין ויש לה חלל טפח הוא דחשיב קבר סתום דבר תורה משא״כ מת המונח בארון שהרי אין הארון קבוע בקרקע וכדעת הראב״ד שבארנו. ולענין קושיית התוס׳ דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ עיין מל״מ פ״ה מהל׳ טומאת מת הי״ב בשם הר״ש דכל שעשויין כאהלים חוצצין אע״ג שמקבלין טומאה. ויותר נראה בדעת רבנו דארון שהמת תוכו הרי ארכו יותר משלש אמות כקומת איש ורחבו אמה דגברא באמתא יתיב והו״ל אמה על אמה ברום שלש אמות דחשיב כלי עץ הבא במדה שאינו מקבל טומאה וחוצץ עיין פ״ג מהל׳ כלים ה״ב. ועיין סוף פי״ט מהל׳ טו״מ. ועיין מ״ש פכ״ה מהל׳ טו״מ ה״ב. שוב ראיתי דאין הנזיר מגלח על הקבר כדעת הראב״ד עיין מ״ש פ״ה מהל׳ טו״מ ה״ה.
והנכון דלדעת הראב״ד דוקא ארונות של אבן שאין מקבלין טומאה חוצצין כשיש חלל טפח שאז יש לארונות אלו דין גולל ודופק כדין קבר סתום אך אין הכהן לוקה אלא על הטומאה שהנזיר מגלח כמבואר בתוספתא פ״ג דמכות משו״ה אין הכהן מוזהר על טומאת גולל ודופק אע״ג שהוא דבר תורה לדעת הראב״ד פ״ב מהל׳ טומאת מת הט״ו ופ״ה מהל׳ טו״מ הי״א (והנה לכאורה לא היה צריך הראב״ד לזה לפמ״ש הר״א פ״ז מהל׳ טו״מ ה״ד שלש מדות בקבר דס״ל כל שיש חלל טפח אינו מטמא באהל אלא במגע ודילוג ע״ג ארונות אין כאן מגע רק אהל. והנראה דדוקא בקבר סתום שיש בו חלל טפח הוא דסובר הראב״ד דאינו מטמא באהל משא״כ ארון של אבן וגולל ודופק בהכרח מודה הראב״ד דמטמאין באהל דמפורש במשנה דגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ולא במשא עיין פ״ב דאהלות מ״ד ולא אמר הראב״ד דקבר סתום אינו מטמא במגע אלא הקבר של קרקע משא״כ גולל ודופק המונח ע״ג קבר שיש בו חלל טפח מטמא באהל ועיין מ״ש הראב״ד פ״ז מהל׳ טו״מ ה״ז דאין גולל בטומאה רצוצה) ואם אין בארון חלל טפח יש כאן אהל דבר תורה מחמת טומאה בוקעת.
ולדרך רבנו הכל בהיפך דקבר סתום שיש בו חלל טפח מטמא כל סביביו באהל דין תורה כשקבוע בבנין ואפי׳ הכי אין הנזיר מגלח עליו דכתיב וכי ימות מת וכמ״ש פ״ה מהל׳ טומאת מת ה״ה אבל כהן מוזהר על טומאת קבר וחייבין עליו על ביאת המקדש ולא אמרו כל טומאה שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת המקדש ואין הכהן לוקה עליו אלא בהנך טומאות שנשנו במתני׳ דנזיר גולל ודופק וכלים שנגעו במת דהם כלן מדברי סופרים וכמ״ש שם לדעת רבנו והנך ארונות של עץ שאינן מחוברין לקרקע אין להן דין קבר סתום וחוצצין בפני טומאה ואע״ג דקי״ל פ״ב מהל׳ כלים ה״ב דחמש כלים מקבלין טומאה אע״ג שבאין במדה וחד מינייהו הארון מפני שנעשו מתחלתן להתטלטל י״ל דשאני ארון זה שעושין למתים בקבורה דאין תחלת עשייתן להתטלטל ושפיר חשיב כלי הבאה במדה שהרי ארכו ארבע אמות ורחבו וגבהו אמה על אמה לכן חוצץ דבר תורה. ודברי הכ״מ בכאן מגומגמין דמה ענין למ״ש ארונות של עץ מגולין דודאי אין הפרש דאפילו טמונים בקרקע הן מטמאין באהל והנכון כמ״ש. ועיין מ״ש פכ״ה מהל׳ טו״מ ה״ב לדעת השגות דכשיש אהל טפח וליכא חלל טפח מטמא סביביו באהל ולפ״ז בכה״ג הוי גולל ודופק לדעתו עיי״ש.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
 
(ז) קורה שהיא נתונה מכותל לכותל והטומאה תחתיה, אם יש בה פותח טפח מביאה את הטומאה תחת כולה, וכל הכלים או האדם שתחתיה טמאים, אף על פי שאין כולה שוה וקצתה פחותה מטפח, מפני שקצתה מקצת אוהל הוא. ואם אין בה פותח טפח, טומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, כמו שביארנו:
כמה יהיה בהיקפה ויהיה בה פותח טפח, בזמן שהיא עגולה, שלשה טפחים, ובזמן שהיא מרובעת, ארבעה טפחים:
The following laws apply when a beam extended from one wall to another wall and there was impurity under it. If it was a handbreadth wide, it conveys impurity to everything under its entire span. Any keilim or persons under it are impure. This applies even if its width is not the same along the entire span and some portions are less than a handbreadth wide. The rationale is that these portions are considered as part of an ohel. If it is not a handbreadth wide, the impurity pierces through and ascends and pierces through and descends, as we explained.
How much must the circumference be for the board to have a width of a handbreadth? If it is round, three handbreadths. If it is square, four handbreadths.
משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
קוֹרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְהַטֻּמְאָה תַּחְתֶּיהָ אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ וְכׇל הַכֵּלִים אוֹ אָדָם שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְמֵאִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֻּלָּהּ שָׁוָה וּקְצָתוֹ פְּחוּתָה מִטֶּפַח מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ מִקְצָת אֹהֶל הוּא. וְאִם אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כַּמָּה יִהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ וְיִהְיֶה בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח. בִּזְמַן שֶׁהִיא עֲגֻלָּה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וּבִזְמַן שֶׁהִיא מְרֻבַּעַת אַרְבָּעָה טְפָחִים:
קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים – בריש פרק י״ב דאהלות.
ומה שכתב: אף על פי שאין כולה שוה וכו׳ – כתב הר״י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא.
ומה שכתב: בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים – דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י״ג ע״ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו:
כמה יהא בהיקפה וכו׳. ויש לתת טעם מאי שנא דגבי מרדעת לעיל הל׳ ג׳ שגזרו והכא לא:
משנה תורה דפוסיםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ח) סאה שהיא מוטה על צידה באויר, אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ארבעה טפחים ומחצה בקירוב, כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה, ויהיה הטפח על טפח ממנוא גובהו מעל הארץ טפח. לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח, והיה בהיקפה שלשה, מביאה את הטומאה:
וכן, עמוד עגול שהוא מוטל לאויר ומונח על הארץ, אינו מביא טומאה תחת דופנו עד שיהיה בו היקף עשרים וארבעה טפחים. ואם אין בהיקפו עשרים וארבעה טפחים, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:
זה שהצריכו עשרים וארבעה טפחים, על העיקרים שסומכין עליהן החכמים בחשבון כל המשפטים, שכל שיש בהיקפו שלשה טפחיםב יש בו רוחב טפח, וכל טפח על טפח בריבוע יש באלכסונו טפח ושני חומשין. לפיכך אם היה בהיקף העמוד עשרים וארבעה טפחים, נמצא תחת כל דופנו טפח על רום טפח מרובע ויתר מעט, שחשבונות אלו בקירוב הן, וזו היא צורתוג
:
When a barrel a se'ah in size was on its side in an open area, it does not convey impurity to everything under its entire expanse unless it is approximately four and half handbreadths in circumference. In this way, its upper portion will be a handbreadth and a half above the ground and there will be a portion of it, a handbreadth by a handbreadth a handbreadth above the ground. Accordingly, if it was suspended half a handbreadth above the ground and its circumference was three handbreadths, it conveys impurity.
Similarly, if there is a round pillar lying in an open space and resting on the earth, it does not convey impurity under its side unless it is 24 handbreadths in circumference. If it is not 24 handbreadths in circumference, the impurity pierces through and ascends and pierces through and descends. The reason that 24 handbreadths are required is that whenever there is a circumference of three, there is a width of one. Whenever there is a square, a handbreadth by a handbreadth, its diagonal will be a handbreadth and two fifths. Therefore if the pillar's circumference was 24 handbreadths, there is a little bit more than a handbreadth by a handbreadth that is a handbreadth high under its entire side. All of these calculations are approximations. This is its form.
א. ב3: ממנה. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על הצד.
ב. בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.
ג. בב3 נוסף: מצויירת על פי הדרך שבארנו. הציור דלקמן הוא מכ״י א. בד׳ לית מ׳וזו׳, וגם הציור הושמט.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל
סְאָה שֶׁהִיא מֻטָּה עַל צִדָּה בָּאֲוִיר אֵינָהּ מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמֶחֱצָה בְּקֵרוּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה גֹּבַהּ הַצַּד הָעֶלְיוֹן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְיִהְיֶה הַטֶּפַח עַל טֶפַח מִמֶּנָּה גָּבְהוֹ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעַל הָאָרֶץ חֲצִי טֶפַח וְהָיָה בְּהֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵן עַמּוּד עָגֹל שֶׁהוּא מֻטָּל לָאֲוִיר וּמֻנָּח עַל הָאָרֶץ אֵינוֹ מֵבִיא טֻמְאָה תַּחַת דָּפְנוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֶקֵּף כ״ד טְפָחִים וְאִם אֵין בְּהֶקֵּפוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. זֶה שֶׁהִצְרִיכוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל הָעִקָּרִין שֶׁסּוֹמְכִים עֲלֵיהֶן חֲכָמִים בְּחֶשְׁבּוֹן כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים. שֶׁכׇּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח. וְכׇל טֶפַח עַל טֶפַח בָּרִבּוּעַ יֵשׁ בַּאֲלַכְסוֹנוֹ טֶפַח וּשְׁנֵי חֳמָשִׁין. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בְּהֶקֵּף הָעַמּוּד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים נִמְצָא תַּחַת כׇּל דָּפְנוֹ טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע וְיֶתֶר מְעַט. שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלּוּ בְּקֵרוּב הֵן. וְזוֹ הִיא צוּרָתוֹ:
לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ וכו׳ – א״א ק״ל אם זה הגבהות שאמרו אויר הוא היאך אויר מצטרף לרום טפח והתוספתא לא אמרה גבוהה מעל הארץ אלא אם היתה גבוהה חצי טפח ואולי הגבהות אינו אויר אלא שהיתה עבה מתחתיה א״נ כשמחשב ההיקף מבפנים הוא מחשב וכשהסאה דפנה דק צריך שיהא ההיקף מבפנים ד׳ טפחים ומחצה אבל אם דפנה עבה חצי טפח די לה בהיקף שלשה טפחים ושמעינן מרישא דרואין חללה של סאה כאילו הוא מלא לחשבו ברום טפח וברוחב טפח להביא את הטומאה תחת כולה וכל מה שאמרתי בגבוהה חצי טפח שהוא בעובי הדופן ולא באויר לא אמרתי אלא למי שסובר דבעינן טפח על טפח ועובי טפח להביא את הטומאה אבל למי שאינו מצריך עובי טפח אפילו גבוהה באויר קאמר וזה עיקר.
לפיכך אם היה בהיקף העמוד וכו׳ – א״א מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לעשרים וארבעה טפחים ולמה שנה דברו מן הסאה ומה הפרש בין סאה לעמוד גם לא פירש זה העמוד אם הוא שוכב או זקוף ואם הוא חלול או גולם אטום. עתה אפרש זה העמוד שוכב שהלשון מוכיח שאמר מוטל ובתוספתא רבי יוסי אומר היקפו עשרים וחמשה שאין לך כ״ה טפחים שאין הקרקע אוכל בו טפח וכו׳ ש״מ בשוכב עסקינן ובחלול עסקינן ואם יש בהיקפו כ״ד טפחים הרי ברחבו ח׳ טפחים עגולים שהם ששה מרובעים טול שני טפחים לדפנות טפח מכאן וטפח מכאן נשארו חלל ד׳ טפחים מרובעים והם אהל ומפרש בתוספתא והצר שלו נידון בשיפועי אוהלים פי׳ המקום צר שבו שהוא מתקצר בעיגולו וכיון שיש בו ד׳ טפחים חלל נעשה אהל ונותנים לו שיפוע אבל אם לא היה אהל אין נותנין לו שיפוע דתנן שיפועי אהלים כאוהלים וזו הטומאה עומדת תחת אמצעית של עמוד שהוא מקום צר שלו בינו ובין הארץ ואם לא נחשב אותו הצר לשיפוע אהל הרי הטומאה רצוצה תחת הצר של עמוד והיא בוקעת ועולה ואינה הולכת לדפנות. אלא דקשיא לי אם זה העמוד חלול הוא מ״ש מן האדם שהוא חלול והצד העליון מביא את הטומאה אע״פ שאין בעביו ח׳ טפחים ולפיכך נראה שהוא אטום וכשהוא עבה שמונה טפחים רואין אותו כאילו הוא חקוק ארבעה טפחים חוץ מכותליו ונעשה הצד העליון אהל ומביא את הטומאה תחת דפנו והצר שלו נדון בשיפוע אהל ואם היה פחות מכאן אין רואין אותו כחקוק ואין שם דופן העליון שידון כאהל ויהיה הצר שלו נדון בשיפוע אהל אבל ענין הסאה אינו כן מפני שהיא חלולה ויש לה דופן העליון וכשעלה עד ארבע אצבעות בין עובי דפנה שהוא אצבע ושלש אצבעות מחללה כבר עלה מן הקרקע טפח ויש עליו אהל טפח מן הדופן העליון ואע״פ שהוא עקום אין בכך כלום ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה דדבר שאינו מקבל טומאה אע״פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה ויש למבין טעם בזה וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהויא לה כדבר שאינו מקבל טומאה.
סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו׳ – תוספתא דאהלות פי״ג פי׳ סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד׳ טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד׳ אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע:
ומ״ש: לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו׳ – מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח:
וכתב הראב״ד: ק״ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו׳. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע״פ מ״ש:
וכן עמוד וכו׳ – משנה פי״ב:
לפיכך אם היה בהיקף וכו׳ – כתב הראב״ד: מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ״ד טפחים וכו׳. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ״ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא״כ היקפו כ״ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג׳ טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח׳ על ח׳ אם תעשה בתוכו אהל של ח׳ נמצאו הזויות עודפים ח׳ חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע׳ אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י״ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח׳ חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז׳ חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע״פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ״מ חשיב כשיפועי אהלים:
זה שהצריכו וכו׳. עיין מ״ש מרן ז״ל ועוד דכל אמתא בריבועא וכו׳ והן הן דברי רבינו שסיים
שחשבונות אלו בקירוב הם ע״כ וכ״כ תוס׳ ועיין להמבי״ט ז״ל בקרית ספר בביאור הדין:
סאה שהיא מוטה וכו׳. עיין בהשגות וכ״מ ודבריו בלתי מבוארים ואני אפרש דכיון שאלכסון הסאה טפח ומחצה נמצא הו״ל המרובע שבתוך העיגול טפח על טפח ופורתא דהא אלכסון של מרובע טפח הוא טפח ושני חומשין. ומשו״ה כשהסאה תלוייה באויר ויש בין צדה התחתון לקרקע אויר חצי טפח סגי בסאה של שלשה טפחים שאלכסונה טפח והאלכסון הזה רחוק מצד תחתית הסאה חצי טפח ומצטרף לחצי טפח אויר ונמצא אלכסונו טפח רחוק מהקרקע טפח.
ודברי הראב״ד אינן מובנים דלמה לא יצטרף האויר והרי טבלא מונחת באויר ותחתיה חלל טפח חשיב אהל וכיון שהסאה חלולה רואין כל מקום רחב שבה שהוא רחב טפח והרי שטח הסאה בעומק ודאי יותר מטפח הרי טפח על טפח וכשהוא רחוק מקרקע טפח חשוב אהל (ודע דחשבון אמתא ותרי חומשי הוא בקירוב ובאמת הוא קצת יותר כמ״ש התוס׳ סוכה בסוגיא דכבשן וכן בעיגול כל שבאלכסונו טפח הוא בהקיפה שלשה ושביעית נמצא לפי חשבון זה כל שבהקיפה ארבעה טפחים ומחצה הוא באלכסונה פחות מטפח ומחצה והוא רק דבר מועט יתר מאלכסון טפח ואין להאריך) משא״כ בעמוד שהוא עשוי ככדור ואינו חלול רק אטום בעינן שיהיה בהקיפו כ״ד טפחים דאז יש באלכסונו ח׳ טפחים בקירוב דהיינו לפי חשבון חכמי מדות ג׳ ושביעית יש באלכסונה רק ז׳ טפחים וי״ד חלקי כ״ב) ומחצית האלכסון ד׳ טפחים בקירוב (ר״ל ג׳ טפחים וח״י חלקי כ״ב) וכשתסמן מרובע המחצה ד׳ טפחים על ד׳ טפחים יהיה אלכסונו ה׳ טפחים וג׳ חומשין (ר״ל ה׳ טפחים ושבעה חלקי כ״ב) וזה האלכסון בולט מן העיגול טפח וג׳ חומשין עיין הציור בתוס׳ יו״ט שנמצא המרובע שנעשה מחוץ על האלכסון הוא יותר מטפח על טפח (ר״ל שבאמת האלכסון ה׳ טפחים וז׳ חלקי כ״ב וכשתחסר ממנו ג׳ טפחים וח״י חלקי כ״ב יהיה האלכסון בולט חוץ לעיגול טפח ומחצה בקירוב) וזה מבואר.
והנה השגת הראב״ד הראשונה א״א ק״ל אם זה הגבהות וכו׳ צריכה ביאור דהנה הראב״ד מביא בסוף ב׳ דעות אי בעינן בכלי המאהלת שיהיה בה כדי לחוק טפח על טפח ברום טפח דהיינו שיהיה בעובי הכלי טפח ולזה הוקשה לו דסאה שאיננה רק טפח על טפח א״א לחוק בה מרובע טפח על טפח ולבסוף חזר בו הראב״ד וכתב שהעיקר כדברי רבנו דא״צ עובי טפח בגוף הכלי וכמ״ש רבנו. ואיני יודע מה ס״ד דטבלא שגבוה טפח מע״ג קרקע לא יהיה אהל הואיל שאין בעוביו טפח. והשגה השנייה א״א מה הועיל זה האיש וכו׳ גם בזה נדחק מאד דמפרש חוקקין להשלים ומתהפך מחלול לאטום ומאטום לחלול ודבריו [אינם] מובנים. והנכון כמ״ש רבנו דאין אומרין כלל חוקקין ושיפוע אהלים כאהלים ובלבד שיהיה במקום אחד חלל טפח על טפח ברום טפח וכמ״ש חלק א׳ פי״ט מהל׳ טומאת מת ה״ה ועיין פי״ט מהל׳ טו״מ בקונטרס תורת האהל ס״ח.
משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

טומאת מת יב, משנה תורה דפוסים טומאת מת יב, מקורות וקישורים טומאת מת יב, ראב"ד טומאת מת יב, כסף משנה טומאת מת יב, משנה למלך טומאת מת יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח טומאת מת יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה טומאת מת יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא טומאת מת יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי טומאת מת יב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

Tume'at Meit 12 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Tume'at Meit 12, Mishneh Torah Sources Tume'at Meit 12, Raavad Tume'at Meit 12, Kesef Mishneh Tume'at Meit 12, Mishneh LaMelekh Tume'at Meit 12, Maaseh Rokeach Tume'at Meit 12, Mirkevet HaMishneh Tume'at Meit 12, Mirkevet HaMishneh Mahadura Batra Tume'at Meit 12, Chidushei R. Chaim HaLevi Tume'at Meit 12

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144